ODD 
המונח ODD – Oppositional Defiant Disorder – "הפרעת התנהגות מתריסה" – נכנס ללקסיקון הפסיכיאטרי בשנות ה-80, כחלק מהמהדורות הראשונות של ה-DSM (ספר האבחנות האמריקאי להפרעות נפשיות). הוא נועד להבחין בין “מרדנות נורמטיבית” של ילדים ומתבגרים – תהליך טבעי של התפתחות זהות ונפרדות – לבין מצב קיצוני ומתמשך שבו ההתנגדות הופכת לדפוס יומיומי, חוצה מסגרות, וגורם לפגיעה תפקודית.
ההבדל, אם כך, איננו רק בעוצמה, אלא גם במכלול: משך ההתנהגויות, ההקשר הרחב (בית, בית-ספר, חברה), והנזק המצטבר ליחסים ולתחושת המסוגלות של הילד.

קצת היסטוריה

1980 – האבחנה של ODD הופיעה לראשונה כחלק מן המהפכה הסיווגית שהוביל הפסיכיאטר ד"ר רוברט ספיצר יחד עם צוותי הוועדות של ה-APA (האגודה הפסיכולוגית האמריקאית). מטרת ההגדרה הייתה להבדיל בין ילדים "קשים לניהול" אך לא עברייניים, לבין ילדים עם CD – Conduct Disorder – "הפרעת התנהגות"- המאופיינת בפגיעה ממשית בזולת ובעבירות פליליות.

בשנת 1994 – נקבעו קריטריונים מדויקים יותר: לפחות ארבעה מתוך שמונה סימפטומים במשך חצי שנה. ההדגשה: ההתנהגות חורגת מהמקובל לגיל ולשלב ההתפתחותי, ומתרחשת במסגרות שונות.

בשנת 2013 – נעשתה חלוקה לשלושה אשכולות (מצב רוח כעוס/רגזן, התנהגות מתנגדת/ויכוחנית, נקמנות), והוספת דרגות חומרה לפי מספר הסביבות בהן מופיעה ההתנהגות. הושם דגש על כך ש-ODD מופיע לעיתים קרובות בצמידות ל-ADHD או להפרעות מצב רוח.

אפשר לראות ש-ODD נולד פחות מתגלית מחקרית מובהקת ויותר מתוך צורך סיווגי של הוועדות. כל מהדורה הרחיבה ושיכללה את ההגדרה, אך במקביל גם חיזקה את הביקורת – האם אנו באמת עומדים מול "הפרעה" חדשה, או שמא פתולוגיזציה של דפוס ילדי מוכר, פשוט בשם חדש?

מה המענה שמציעה הרפואה?

הגישה הרפואית השכיחה כוללת:

• טיפול תרופתי – בעיקר שימוש בתרופות פסיכיאטריות: ממריצים (Stimulants), נוגדי דיכאון (SSRIs), או תרופות אנטי-פסיכוטיות במקרים קשים יותר.
• טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לילד ולמשפחה, הדרכת הורים ותיווך רגשי.

תופעות הלוואי (מהטיפולים התרופתיים) המדווחות: חוסר תיאבון, ירידה במשקל, נדודי שינה, כאבי ראש, עצבנות, ולעיתים אפקט “זומבי” – ילד שנעשה “מנוטרל” רגשית. הורים מתארים תחושה של “איבדנו את הילד שלנו – הוא רגוע יותר, אבל גם כבוי, פחות שמח, פחות הוא עצמו.”
מעבר לכך, לעיתים מתווספים שינויים חדים במצב הרוח, פרצי בכי או כעס בסוף היום כאשר השפעת התרופה מתפוגגת, ישנוניות כבדה או סדציה שנמשכת לשעות היום, ואף עלייה במשקל או שינויים בתיאבון בכיוון ההפוך. חלק מההורים מתארים גם פגיעה בחדות ובחיוניות – ילד שפעם היה יוזם, יצירתי ותוסס, הופך אומנם “ניתן לניהול” יותר, אך פחות נגיש רגשית, פחות סקרן ופחות נוכח בחייו. התחושה המשותפת להרבה משפחות היא שיחד עם ההפחתה בסימפטומים – נעלם משהו מהילדיות, מהחיוך, מהניצוץ האותנטי.

ישנם גם הורים שמדווחים על מסע ארוך ומתיש של ניסוי וטעייה: תרופה אחת שאינה מתאימה, מחמירה תוקפנות או מגבירה חרדה, מעבר למינון אחר שגורם לעייפות כבדה מדי, ואז ניסיון נוסף עם תרופה אחרת – עד שנמצא, בתקווה, “המפתח” הנכון. לעיתים נדרשת אף תרופה נוספת שניתנת לא כדי לפתור את הקושי המקורי אלא כדי לאזן את תופעות הלוואי של התרופה הראשונה – וכך הילד מוצא עצמו מטופל בכמה תכשירים במקביל, מה שמוסיף שכבות של מורכבות ואתגרים נוספים למשפחה.

מצוקה כפולה – של ההורים ושל הילד

הורים לילדים עם ODD חווים לעיתים קרובות בדידות, אשמה ובושה. רבים חשים שמסתכלים עליהם כעל “הורים לא מציבים גבולות”, בעוד בפועל הם מותשים ממאבקי כוח יומיומיים.
מנגד, הילד חי בסערה מתמדת: רצון עז לשליטה, רגישות גבוהה לסמכות, וחוויה פנימית שהעולם תמיד נגדי. זו אינה “בחירה” אלא מצוקה עמוקה שמחפשת מוצא.

ממתי בעצם הפכה המרדנות – אותה תנועת נפש טבעית של כל ילד ונער המבקש לבחון גבולות ולבנות זהות ל"הפרעה"?  האם באמת מדובר בעלייה דרמטית בשכיחות, או שמא פשוט למדנו לאבחן טוב יותר, להעניק שמות ותוויות לכל חוסר נחת ילדי? האם ייתכן שהקצב המואץ של חיינו, העומס הבלתי פוסק של דרישות ומטלות, יחד עם המחסור במרחבים חופשיים ובמשחק אמיתי – הם אלו שמולידים את ה-ODD המודרני?
ומה המשמעות של חברה שלמה שמגדירה עוד ועוד ילדים דרך עדשה פתולוגית? 

ובעידן הזה – עידן שבו שפע מידע בלתי מסונן זורם אל תוך עיניהם ומוחם של ילדינו דרך מסכים שהפכו ל- “עור שני”, מה זה עושה לנפשם?
האם אפשר להתעלם מכך שהמסך, שמקשר אותם בעת ובעונה אחת לעולמות חברתיים, אינטלקטואליים, בידוריים ותקשורתיים – הופך אותם לחדים יותר, יצירתיים יותר ויזמיים יותר, אך גם מבודדים, מנוונים ולעיתים מכורים?
האם מפתיע באמת שה-DSM עצמו מתחיל לקלוט פנימה אבחנות חדשות שנולדו מהמרחבים הדיגיטליים – התמכרויות, הפרעות קשב, ואף תסמונות חברתיות נובעות-מסך?

אז מהו הפתרון? דחיית החשיפה למסכים לגיל מאוחר ככל האפשר? הגבלת שעות שימוש נוקשה? או שמא נדרש כאן תיקון עמוק יותר – לא רק צמצום זמן מסך, אלא יצירת מציאות אחרת של קשר אנושי, שייכות, מרחבים של משחק, טבע ואתגר חי?

ולבסוף, השאלה אולי הכואבת מכולן:
האם ייתכן שאנחנו עצמנו – כהורים, כחברה הצועדת בצייתנות אחרי הזרם כדי שילדינו לא "יוחרגו" – יצרנו במו ידינו את ה-ODD? או שמא גם כאן מדובר ב "זן חדש-ישן" של שונות נוירולוגית מהמגוון האנושי הרחב?

פרספקטיבה פילוסופית-הומאופתית

אני יושבת מולם. לפעמים מופיע ילד מתפרץ, גופו מתוח כקפיץ, עיניו נוקשות או בוערות, ולפעמים מופיעה אמא מותשת, עיניה אדומות מבכי ושינה טרופה, והיא מספרת על בנה שמסעיר את הבית כולו. כבר ברגעים הראשונים איני מחפשת "הפרעה" אלא סיפור. איני רואה רק סימפטומים אלא אדם שלם, עם עומק חוויות ורגישויות, המבקש שיבחינו בו.

אני שואלת את עצמי: מה יש מאחורי ההתנגדות הזו? האם זה קול של צדק פנימי שלא זוכה להכרה? האם זו תחושת פגיעות כה עמוקה, עד שהילד חייב לעטות שריון של כעס וצעקה כדי שלא יתפרק? האם הגוף והנפש שלו אומרים בקול רם: “אני לא מסוגל לשאת עוד דרישה, עוד חוק, עוד יד מכוונת. אני חייב להרגיש שאני קיים.”

כאשר הילד זורק חפץ, צורח או מתנפל – אני שומעת לא רק אגרסיה אלא גם תחינה: “ראו אותי, אל תשלטו עליי, הבינו שאני נלחם על משהו עמוק מתוכי.” ההתפרצות היא פני השטח בלבד. מתחתיה יש עולם של תחושות – חום פנימי בוער, מתח שמטפס בגוף כמו זרם חשמלי, מחשבות סוערות של חוסר צדק ותחושת כליאה.

אני מתבוננת גם בהורה. לא פעם אני רואה עייפות גדולה, מבוכה וגם אהבה עצומה. אני רואה איך בתוך כל הצעקות, ההורה עדיין מנסה להושיט יד, לבקש קרבה, להחזיק את הילד שלו בתוך מסגרת שמגוננת עליו – גם כשהיא נשחקת תחת הכובד.

ההתבוננות ההומאופתית היא הוליסטית באמת – לא "הפרעה" שעומדת בפני עצמה, אלא מכלול של גוף, נפש, זיכרונות ותגובות. אני מחפשת את ה"תבנית החיה" – הדפוס הפנימי שמחבר בין תחושות גופניות (כאב ראש, בטן מתכווצת, דופק מואץ), לבין סערות רגשיות (כעס, רגישות יתר, חוסר אמון), לבין הדרך שבה הילד מתנהל במציאות (התנגדות, התפרצות, הסתגרות).

במטריה מדיקה (אוסף התיאורים הקליניים והנפשיים שנצפו בניסויים הומאופתיים ובקליניקה) ניתן למצוא תיאורים עשירים של ילדים שחווים את העולם כעויין, ככזה שמבקש להקטין אותם או לשלוט בהם. שם מתוארת התקוממות עיקשת, לצד חרדה עמוקה מחוסר אונים. לעיתים מתואר ילד שקולו הופך חמת-זעם כדי להסתיר בכי פנימי, לעיתים זו חוויה של כליאה שמולידה תגובה פראית, ולעיתים זוהי כמיהה לקרבה שמתבטאת דווקא בהתקפה.

אני רואה בילד כזה לא "מתנגד" אלא מבקש נראות וקיום מלא. מטרת ההתאמה ההומאופתית היא לא להשתיק אותו ולא לנטרל, אלא לאפשר לו חזרה לאיזון שבו הוא יכול להביע את עוצמתו וייחודיותו מבלי להישחק בתוך סערות מתמשכות.

ההומאופתיה איננה עוד "טיפול חלופי" אלא פרספקטיבה עמוקה, מדויקת ורצינית. היא שואלת שאלות פילוסופיות על מהות האדם – מה גורם לנפש להתקומם? היכן עובר הגבול בין עצמאות בריאה לבין תחושת איום? – ובאותה עת היא גם פרקטית מאוד, כי היא מחפשת מפתח טיפולי ייחודי, מותאם אישית, מתוך עיון מדוקדק במטריה מדיקה ובסימפטומים הממשיים.

כאשר ההתאמה נכונה, פעמים רבות ההורה חוזר ואומר: “הילד שלי לא השתנה – הוא פשוט נהיה שוב הוא עצמו. עדיין דעתן, עדיין רגיש, עדיין מלא חיים – אבל כבר לא מתפוצץ מכל נגיעה.”

אין ילד קשה – יש ילד שקשה לו.

הוא לא אויב, לא "הפרעה", אלא בקשה חיה לנראות, להבנה וללב פתוח.

ODD איננה סוף פסוק אלא סימן שאלה – הזמנה להתבונן מחדש בילד שמבקש מרחב לחיות בו, לא תווית שתגדיר אותו. וכשאנחנו מתבוננים בו דרך עדשה הומאופתית – מתגלה לא "מקרה" אלא אדם צעיר, עם קול, עם אמת, ועם צורך עיקש להיראות ולהיות במלואו.

ואולי זה הזמן  – לא לשאול מה לא בסדר בילד, אלא איך אנחנו יכולים לראות אותו באמת.