כעס אצל ילדים הוא לא חוצפה – הוא שפה.
כשהילד מתפרץ – אולי הוא בכלל מבקש: "תראו אותי."
יש רגעים שהבית כולו רועד. הילד צורח, דופק ברגליים, זורק חפצים, או פשוט מתמוטט בבכי תוסס מהנשמה. ברגעים כאלה, קל לשכוח – אבל חשוב לזכור: כעס אצל ילדים הוא לא חוצפה. הוא שפה.
שפה של צורך שלא קיבל מענה. שפה של קושי לווסת. שפה של עומס רגשי.
ילדים לא נולדים עם היכולת לווסת רגשות. המערכת הרגשית שלהם בשלה פחות, קליפת המוח הקדמית – זו שאחראית על ויסות ושליטה עצמית – עדיין לא מפותחת דיה. לכן הם לא "מאבדים שליטה" – הם פשוט עדיין לא למדו איך להחזיק אותה.
הפסיכולוגיה ההתפתחותית מדברת על כך שכעס הוא רגש בסיסי ונחוץ, שמעיד על צורך שלא נענה: צורך בעצמאות, צורך בביטחון, צורך בהכרה.
התפרצות היא קריאה לעזרה – לא מניפולציה.
הם לא צריכים שנסביר להם שהם לא בסדר.
(בעיקר לא בשעת הכעס שלהם)
הם צריכים שיראו מה כואב להם – לא מה מעצבן אותנו.
יאנוש קורצ'ק, בספרו – "דת הילד", כתב: “אין הילד אלא ילד – עדיין לא אדם, לא עוד אדם, אלא רק, ורק ילד. יש לו דרכי מחשבה, רגשות, התרגשויות, שמחות ויגונות משלו.” במקום אחר כתב: “אינני יודע אם אנו אוהבים את הילד כפי שהוא, או כפי שאנו רוצים שיהיה.” ("יומנו של מחנך").
ילד אינו רק מבוגר קטן – הוא ישות שלמה, עם רצונות, פחדים וחיים פנימיים שאנו רק מתחילים להבין. קורצ’ק ביקש שנקשיב לילד לא רק כאשר הוא רגוע ונעים, אלא גם – ואולי בעיקר – כאשר הוא נסער, צועק, דוחף את הגבולות. כי דווקא אז הוא הכי זקוק שנראה אותו.
הפילוסופיה הפסיכו-הומאופתית (שם שאני נותנת לגישה הקלינית שמשלבת עומק רגשי עם הבנה הומאופתית מדויקת – לא מונח אקדמי רשמי) מציעה מבט נוסף: היא אינה שואלת רק "מה קורה עכשיו", אלא -"מה הילד הזה סוחב איתו".
ילדים רגישים במיוחד – כאלה ש"תופסים" רגשות של אחרים, שסופגים מתחים מהסביבה – עלולים להגיב בכעסים לא פרופורציונליים למצב. הם מגיבים לא רק למה שקרה עכשיו, אלא למה שהצטבר בתוכם.
הגישה הפסיכו-הומאופתית רואה בכעס לא "בעיה שיש לדכא", אלא ביטוי ייחודי של חוסר איזון. מטרת הרמדי ההומאופתית איננה "להרגיע" את הילד, אלא לאזן את עולמו הפנימי כך שכעס יהפוך להיות כוח של גבול, עמידה עצמית, ולא סערה ששוטפת אותו.
הוריו של ילד בן שבע שטיפלתי בו, תיארו אותו כילד רגיש, מהיר תגובה ומלא חיים – אבל גם מלא התפרצויות.
"הוא כמו פצצה מתקתקת. בבת אחת – בום.
צועק, זורק, צורח. כל סירוב קטן מדליק אותו.
לא מצליח להירגע, ולא מוכן שמישהו ייגע בו כשהוא כועס."
לאחר פגישת אבחון מעמיקה, הבנתי שמדובר בילד חכם מאוד, חד מבחינה רגשית, שלא מצליח להכיל תסכול. הוא זקוק לשליטה, מתקשה כשדברים משתנים, ובוכה במהירות כשמרגיש שאינו מובן. הוא מדבר היטב, אבל עדיין – הוא רק בן שבע. הוא לא מסוגל להסביר במילים מדויקות מה באמת עובר עליו.
עולם המושגים הרגשי שלו עדיין בבנייה והתפתחות.
מתחת להתנהגות ה"קשה" יש פחד עמוק מלאבד שליטה, לאבד קשר, לא להיות מספיק. היה לי ברור שהילד לא מגיב מתוך רצון "לשלוט בהורים", אלא מתוך סערה פנימית שאין לה מילים. כל גירוי – קונפליקט קטן, שינוי פתאומי, תחושת חוסר צדק – מציף אותו עד שהוא מתפוצץ. הוא לא "מתפרע". הוא מוצף.
יותר ויותר הורים מודים בלחש – שהם מפחדים מהילדים שלהם.
מפחדים מההתפרצות הבאה, מהצרחות, מהכעס, מה"פצצה המתקתקת".
והאמת? זה מובן לגמרי.
אבל ילדים מריחים פחד.
ולא – זה לא נותן להם "שליטה" או "כוח".
זה מערער להם את הקרקע.
כשהורה – שהוא כל עולמם – נראה מבוהל מהם,
זה לא מחזק אותם, זה מפחיד אותם יותר.
הם מרגישים לבד. אבודים.
כי אם גם המבוגר שאמור להכיל, להנהיג ולהרגיע –
התגובה הרגשית של הילד מתעצמת לא כי הוא רע –
אלא כי הוא פתאום נהיה חסר עוגן.
ילד הוא לא מבוגר קטן. הוא צריך שיראו אותו כילד – בדיוק כפי שהוא עכשיו – עם כל העוצמות, החולשות, והרגש הגולמי והחכם שמבקש הכרה.
רוצה להבין לעומק מה יושב מתחת להתפרצויות של הילד שלך? לפעמים הפתרון לא נמצא ב"לתקן" – אלא בלהבין. הגישה ההומאופתית מציעה מרחב להקשבה עמוקה – לילד שלך, ולך כהורה.
דברי איתי 
