האקדמיה הרפואית לרפואת ילדים וצרכים מיוחדים, MAPS, מציגה תפיסת עולם רפואית שמערערת על אחת הדוקטרינות המרכזיות ביותר באבחון אוטיזם: עצם המושג "הספקטרום האוטיסטי". לפי MAPS, ייתכן שהמונח "ספקטרום" אינו מתאר באמת רצף אחד של אותה תופעה, אלא תיאוריה שהתקבעה ברפואה למרות שאין לה, לטענתם, ביסוס ראייתי מספק. במילים פשוטות יותר, ייתכן שילדים רבים שקובצו תחת הכותרת ASD אינם סובלים מאותו מצב רפואי, ואולי בכלל מדובר במצבים רפואיים, מוטוריים ופיזיולוגיים שונים לחלוטין, שקופלו בטעות תחת אבחנה אחת רחבה מדי.
זו טענה מטלטלת, משום שאם MAPS צודקים, המשמעות היא שילדים רבים המאובחנים עם אוטיזם אינם בהכרח ילדים עם לקות קוגניטיבית, אינם בהכרח ילדים "לא מבינים", ואינם בהכרח ילדים מנותקים חברתית. ייתכן שחלקם ילדים אינטליגנטיים, רגישים, אמפתיים ומבינים, שנמצאים במצב של "נעילה" בתוך הגוף שלהם. על פי MAPS, אצל ילדים רבים המאובחנים על הרצף, מה שנראה מבחוץ כמו לקות שכלית או חוסר הבנה, עשוי להיות למעשה מחסום מוטורי עמוק. הקושי אינו בהכרח בחשיבה, אינו בהכרח בהבנה ואינו בהכרח באינטליגנציה. הקושי עשוי להיות ביכולת של הגוף ליזום תנועה, לתאם תנועה, להפיק דיבור, להגיב בזמן, להצביע, לבצע הוראה, או להוציא החוצה את מה שהילד יודע ומבין מבפנים.
MAPS משווים את המצב הזה, אצל חלק מהילדים, למנגנונים שמזכירים מחלות מוטוריות מוכרות כמו פרקינסון. לא מפני שמדובר באותה מחלה, אלא מפני שהקושי המרכזי הוא קושי פיזי בייזום ובתיאום תנועה. ילד עשוי לרצות להגיב, אך לא להצליח להתחיל את התגובה. הוא עשוי לרצות לדבר, אבל הדיבור דורש תיאום מוטורי מורכב שהגוף שלו אינו מצליח לבצע. הוא עשוי להבין הוראה, אך לא להצליח לארגן את הגוף לביצוע. הוא עשוי לדעת, לקלוט, להרגיש ולהבין הרבה יותר מכפי שהוא מסוגל להראות כלפי חוץ.
כאן, לפי MAPS, נולדת אחת הטעויות הקשות ביותר: המערכת רואה ילד שלא מדבר, לא מצביע, לא מבצע, לא מגיב בזמן, ומסיקה שהוא לא מבין. אבל ייתכן שהמסקנה הזאת שגויה מהיסוד, מפני שדיבור הוא פעולה מוטורית, הצבעה היא פעולה מוטורית, מבט עיניים הוא פעולה מוטורית, כתיבה היא פעולה מוטורית, תגובה בזמן היא פעולה מוטורית, וגם היכולת להתחיל פעולה פשוטה דורשת ייזום, תכנון, סנכרון וביצוע מוטורי. אם הילד אינו מצליח לבצע, זה לא מוכיח שהוא אינו מבין.
זה רק מוכיח שהגוף שלו לא הצליח להפיק את התגובה שהעולם ציפה לראות.
זו גם הסיבה ש-MAPS מבקרים את הדרך שבה מעריכים אינטליגנציה אצל ילדים כאלה. מבחני IQ רבים נשענים על שפה דבורה, על ביצוע תנועתי, על תגובה חיצונית ועל יכולת להראות ידע דרך גוף שמציית. אבל מה קורה כאשר הגוף אינו מציית? מה קורה כאשר הילד מבין, אבל אינו מצליח לדבר; מבין, אבל אינו מצליח להצביע; מבין, אבל אינו מצליח להפיק תגובה בזמן; מבין, אבל אינו מצליח לבצע את הפעולה שנדרשת ממנו? במקרה כזה, המבחן אינו מודד רק אינטליגנציה. הוא מודד גם יכולת מוטורית.
ולכן, לפי MAPS, ילד עם מחסום מוטורי משמעותי עלול לקבל הערכה נמוכה מאוד של יכולתו הקוגניטיבית, לא מפני שאין לו אינטליגנציה, אלא מפני שהכלי שבאמצעותו ניסו למדוד אותה אינו מתאים למצבו.
MAPS משתמשים בדוגמה של סטיבן הוקינג כדי להמחיש את העיקרון הזה. אילו היו מעריכים את האינטליגנציה של הוקינג על סמך היכולת שלו לדבר או לנוע, היו עלולים להסיק מסקנה שגויה לחלוטין. לא מפני שהאינטלקט שלו היה פגוע, אלא מפני שהגוף שלו לא יכול היה לבטא את האינטלקט הזה ללא אמצעי תקשורת מותאם. זו בדיוק הנקודה ש-MAPS מבקשים שנבין לגבי חלק מהילדים המאובחנים עם ASD: ייתכן שהם אינם "ריקים" מבפנים, אינם "מנותקים" ואינם חסרי הבנה. ייתכן שהם פשוט נעולים בתוך גוף שאינו מאפשר להם להראות לנו מי הם.
על פי MAPS, המחסומים המרכזיים כוללים קושי בייזום תנועה, כלומר קושי להתחיל פעולה רצונית גם כשהילד רוצה לבצע אותה; קושי בתיאום תנועה, כלומר קושי לסנכרן את התנועות הנדרשות לצורך דיבור, תגובה, תקשורת או ביצוע משימה; מחסום של שפה דבורה, משום שדיבור דורש תיאום מוטורי מורכב מאוד; ומצב של “נעילה”, שבו שילוב של קשיי ייזום, תיאום ודיבור יוצר מצב שבו הילד חי בתוך גוף שאינו מגיב באופן אמין לכוונותיו הפנימיות.
ההסתכלות הזאת משנה את כל השאלה. במקום לשאול רק "מה רמת התפקוד של הילד?", צריך לשאול האם בדקנו את היכולת המוטורית שלו לעומק, האם בדקנו אם הגוף שלו מאפשר לו לתקשר, האם בדקנו אם הוא חי בכאב, האם בדקנו את מערכת העיכול, האם בדקנו דלקתיות, אלרגיות כרוניות, עומסים מטבוליים ומצבים פיזיולוגיים נוספים. לפי MAPS, ייתכן שהתנהגויות רבות שאנחנו רגילים לפרש כ"התנהגות אוטיסטית" הן בעצם ביטוי של מצוקה גופנית, כאב כרוני, מערכת עצבים מוצפת או גוף שאינו מצליח לבצע את מה שהתודעה מבקשת ממנו לבצע.
MAPS מדברים על מצבים דלקתיים ומטבוליים, על כאב כרוני, על מצוקה במערכת העיכול, על אלרגיות כרוניות ועל חסימות פיזיולוגיות שמונעות מהילד להחלים, להתפתח, לווסת את עצמו ולבטא את יכולותיו. לפי הגישה הזאת, לפני שממהרים לקבוע מהי רמת האינטליגנציה האמיתית של הילד, צריך קודם כול לתת לו תמיכה רפואית. כל עוד ילד שרוי בכאב, במצוקה גופנית, בדלקתיות, בהצפה תחושתית או בעומס מטבולי, אי אפשר באמת לדעת מה היכולת המקסימלית שלו. גוף סובל אינו גוף פנוי ללמידה, גוף כואב אינו גוף פנוי לתקשורת, וגוף שאינו מצליח ליזום ולתאם תנועה אינו יכול להוכיח בקלות מה קיים בתוכו.
לפי MAPS, הדרך לפרוץ את המחסום הזה מתחילה בשני שלבים מרכזיים. השלב הראשון הוא תמיכה רפואית: טיפול במצבים הדלקתיים, המטבוליים, בכאב הכרוני, במצוקת מערכת העיכול, באלרגיות ובכל מה שמחזיק את הילד במצב גופני לא מווסת. השלב השני הוא פתיחת ערוצי תקשורת שאינם נשענים רק על דיבור, ובפרט, במודל שהם מציגים, תקשורת באמצעות איות (לא משנה באיזו שיטה מתוך השיטות הקיימות). לפי MAPS, כאשר ילד מקבל קודם כול תמיכה רפואית, ולאחר מכן מקבל דרך תקשורתית שעוקפת את מחסום הדיבור והמוטוריקה, עשויה להתגלות תמונה אחרת לחלוטין מזו שהמערכת ייחסה לו.
בגישה הזאת, ילדים שנחשבו כבעלי מוגבלות שכלית עשויים להתגלות כאינטליגנטיים מאוד. ילדים שנחשבו "לא חברתיים" עשויים להתגלות כאמפתיים. ילדים שנחשבו "מנותקים" עשויים להתגלות כילדים שרצו קשר, אבל לא יכלו להראות זאת בדרך המקובלת. ילדים שנחשבו "נמוכי תפקוד" עשויים להתגלות כילדים שהגוף שלהם היה המחסום המרכזי בינם לבין העולם. מבחינת MAPS, הצלחה בתקשורת באמצעות איות לאחר תמיכה רפואית היא אחת הראיות המשמעותיות לכך שהקושי המקורי לא היה בהכרח קוגניטיבי או חברתי, אלא מוטורי ופיזיולוגי.
