כשאת מתמודדת עם האתגרים היומיומיים של גידול ילד עם אוטיזם, עיכוב התפתחותי, סינדרום נדיר נלווה, אילמות סלקטיבית, אפרקסיה או מש"ה (או כולם יחד) – את נושאת משקל כבד שרק מי שנמצאת בנעליים האלה יכולה להבין. העולם רואה רק את קצה הקרחון. הם לא רואים את הלילות ללא שינה שגורמים לך לסחרחורת ביום שאחרי. את עייפות העצמות הזו שהפכה לחלק ממך, שמכרסמת לאט בבריאותך הפיזית והנפשית. הם לא שומעים את השיחות הפנימיות האינסופיות, את הספקות, את תחושת האשמה שאולי את לא עושה מספיק.
אם את גם אישה עובדת, בבוקר כשאת מתעוררת, את עוטה את המסכה ויוצאת לעבודה. "איך את?" שואלים, ואת עונה "בסדר, תודה" בחיוך מתוח.
כי איך בכלל מתחילים להסביר? איך מספרים על הבוקר הכאוטי שהיה לך, על המאבק עם הנעליים, על התסכול של ילדך שלא מצליח להביע את עצמו במילים?
בעבודה את מתפקדת כאילו כלום. מקצועית, יעילה, ממוקדת. אבל הטלפון תמיד קרוב, הלב תמיד דרוך. כי אולי יתקשרו מהגן, מבית הספר. אולי היום יהיה יום קשה במיוחד. ואז יש את הבית – עם הילדים האחרים שצריכים גם הם תשומת לב, אהבה, עזרה בשיעורי בית. לפעמים את מרגישה אשמה שהם מקבלים פחות. לפעמים את רואה את המבטים שלהם, את ההבנה המוקדמת מדי בעיניהם.
ויש גם את הזוגיות – אם היא בכלל קיימת. לפעמים בן הזוג שם, אבל לא באמת נוכח. לא באמת מבין את עומק ההתמודדות. לפעמים הוא נעלם, לא מסוגל להכיל את המורכבות. ויש גם את המציאות שבה את לבד לגמרי במערכה הזו, אם חד-הורית שנושאת הכל על כתפיה.
הביקורת והעצות מגיעות מכל עבר. מהמשפחה, מהחברים, מהמורים, מאנשים זרים ברחוב. כאילו שלא חשבת על זה בעצמך. כאילו שלא ניסית כבר הכל. כאילו שאת לא מכירה את הילד שלך טוב יותר מכל אחד אחר. "אולי תנסי את זה?" "שמעתי על טיפול חדש…" "אם היית יותר תקיפה איתו…" "אם היית יותר רכה איתו.
ואז מגיעים הרגעים הקצרים של הבריחה, כשכולם ישנים ואת מחפשת נחמה קטנה. אולי בחפיסת שוקולד שנעלמת בדקות, אולי בסקרולינג אינסופי בפייסבוק או באינסטגרם עד השעות הקטנות של הלילה. רגעים קטנים של הפוגה. כי מחר הכל מתחיל שוב.
לאט לאט, כמעט מבלי לשים לב, העולם שלך הולך ומצטמצם. ההזמנה לארוחת שישי אצל המשפחה? "אולי פעם אחרת."
החתונה של חברה טובה? "תסלחי לי, לא אוכל להגיע."
הטיול השנתי המשפחתי? "אנחנו נוותר השנה."
כי את יודעת מה זה אומר. את יודעת שיהיו את המבטים, את הלחישות, את חוסר ההבנה כשהילד שלך מתפרץ במסעדה. את מכירה את תחושת המחנק כשהוא על הרצפה בסופר כי משהו קטן השתבש. את יודעת שמה שאמור להיות בילוי נעים הופך למסע הישרדות עבורו – ועבורך.
אז את מוותרת. על הים בקיץ, על אירועים משפחתיים, על מפגשים חברתיים. לפעמים אפילו על הליכה פשוטה לגינה. כי זה פשוט קשה מדי. ואז את מוצאת את עצמך כלואה, במרחב שהולך ומצטמצם, בבדידות שהולכת ומעמיקה.
בתוך כל המורכבות הזו, חשוב שתדעי – יש דרכים לתמוך בעצמך. וזה (גם) מה שאני עושה בקליניקה שלי. כהומאופתית קלאסית וגם כאימא לילד אוטיסט שאינו מדבר, אני מציעה מענה עדין אך עמוק לתמיכה רגשית. על ידי התאמת הרמדי ההומאופתית שיכולה לסייע בהתמודדות עם השחיקה, עם החרדה, עם הדיכאון השקט, עם תחושת חוסר האונים.
הרמדי ההומאופתית לא תשנה את המציאות החיצונית, אבל היא יכולה לחזק את החוסן הנפשי שלך. לאפשר לך לראות בבהירות רבה יותר, להרגיש מסוגלות גדולה יותר, למצוא קצת יותר איזון בתוך הסערה.
אני פוגשת אימהות בדיוק כמוך בקליניקה שלי שפונות אליי כדי שאסייע לילדים שלהן, אני מקשיבה להן שוזרות בלי שהתכוונו לכך את הקשיים שלהן עצמן כשהן מגוללות בפניי את הקשיים של הילד שלהן.
ואז, כשאני שואלת אותן: "ואיך את בתוך כל זה"? "מי מטפל בך"? זה השלב שרובן משתתקות, בוהות בנקודה מרוחקת כמנסות להיזכר במידע רחוק שנעלו מזמן במגירה. זה לא חייב להיות כך.
אני מזמינה אותך לפגישת אבחון הומאופתי שתהיה כולה בשבילך. לא בשביל הילד, לא בשביל המשפחה – בשבילך. מרחב שבו תוכלי לדבר על הקשיים שלך, על המאבקים שלך, על השחיקה, על הכאב, על האהבה העצומה הזו שלפעמים כמעט בלתי נסבלת. על הגעגוע שלך – לעצמך.
פגישה שבה תוכלי להניח את המשא, לנשום, לקבל תמיכה שתחזק את כוחותייך – כי בסוף היום, הדרך הטובה ביותר לעזור לילד שלך היא לא לדאוג גם לעצמך, אלא לדאוג קודם לעצמך.
זה לא יהיה עוד טיפול לילד, עוד פגישה על הקשיים שלו. זו תהיה פגישה עלייך, על האימא המדהימה, החזקה, העייפה, המסורה, המתוסכלת, האוהבת שאת.
אם את מזהה את עצמך בדברים האלה, אם את מרגישה שאת זקוקה למרחב כזה, לתמיכה כזו – אני כאן.
ואם יש אבות שמזדהים עם הכתוב – גם אתם מוזמנים.
כי המסע הזה קשה מנשוא לפעמים, אבל את לא צריכה לעשות אותו לבד.
